מדי שנה, אלפי זוגות צעירים כורתים את ברית הנישואין, אם בדרך המסורתית, הדתית, או בטקס נישואים אזרחיים הנערך בחסות הרשויות. רובם ככולם, מאחדים כוחותיהם למען עתיד משותף ורכישת סטאטוס התואם את צרכיהם, בעל תוקף חברתי וחוקי.
בישראל כיום, לא ניתן לערוך טקס נישואין אזרחיים אשר יוכר ע"י רשויות המדינה וזאת בעקבות התערבותו של הממסד הדתי-יהודי אורתודוכסי, לשם "שמירה על צביונה היהודי". נושא זה ידוע כמעורר מחלוקת וכפועל יוצא של המתחים הקיימים בין הקהילה החילונית והדתית. ממבט היסטורי, עוד בתקופת השלטון העות'מאני בארץ, נישואין שלא נערכו על פי כללי אחת הדתות הגדולות (יהדות, נצרות, אסלאם) לא הוכרו ע"י השלטונות הטורקיים, ולכן לא היו תקפים בפועל. בשנת 1947, האיסור על קיום טקס נישואים אזרחיים, עוגן בהבטחתו של דוד בן-גוריון למפלגות הדתיות, בהסכם הסטטוס קוו שנחתם.
על אף העובדה שלא ניתן לקיים חתונה אזרחית בישראל, רשויות המדינה מחויבות להכיר בנישואים אזרחיים שנערכו במדינה זרה, וזאת מתוקף החוק הבינלאומי. בעקבות זאת, ישראלים רבים בוחרים לערוך טקס נישואין אזרחיים במדינות אירופאיות כגון ספרד, צרפת, גרמניה ובעיקר בקפריסין, מפאת הקרבה הגיאוגרפית והכדאיות הכלכלית.
לסיכום, נישואים אזרחיים עדיין אינם מותרים בישראל, מפאת הצורך בשימור הסטאטוס-קוו בין דתיים לחילוניים. למרות זאת, המדינה מכירה בתוקפם של טקסים אזרחיים הנערכים במדינה זרה, ועל כן, ישראלים רבים בוחרים לקיים חתונה אזרחית בקפריסין השכנה, ומדינות אירופאיות נוספות.
